הנוער הציוני - מאמריקה הלטינית לניצנים
בשנות השלושים, עם גלי ההגירה מאירופה ל"עולם החדש" בארצות הברית ובאמריקה הלטינית, התחילו לצמוח קנים של תנועות הנוער החלוציות באמריקה הלטינית, וביניהן תנועה שהייתה פחות ידועה ממקבילותיה - השומר הצעיר ודרור - בשם "הנוער הציוני". הייתה זו תנועה ציונית כללית, שלא נטתה לסוציאליזם כאחרות, אך האמינה באוטופיית צדק חברתי ובהגשמה האישית והקהילתית דרכו. "הנוער הציוני" גם היא, כאחיותיה, נטעה באותן שנים שורשים בכל רחבי היבשת.
בשנת 1945 העניקה הסוכנות היהודית עשרה סרטיפיקטים לתנועות, שחולקו לפי המפתח של ארבעה לדרור, שלושה לשומר הצעיר, שניים לנוער הציוני, אחד אישי, ועוד ארבעה סטודנטים שקיבלו על סמך הגעתם ללימודים באוניברסיטה העברית.
ראשוני החברים בעין השלושה היו, בעיקר, יוצאי אורוגוואי וארגנטינה. חלקם עלו לארץ בשנים שלפני הקמת המדינה והצטרפו לקיבוץ ניצנים, שהוקם בשנת 1943 על ידי בוגרי התנועה על כביש תל אביב-עזה, מצפון לעיירה מג'דל - שעל אדמותיה הוקמה לאחר 1948 העיר אשקלון. בינואר 1946 מגיעים שלושת בוגרי הנוער הציוני הראשונים מאמריקה הלטינית לניצנים - אליהו טובה, דניאל גיגי ויעקב קרוך, ובהמשך מצטרפים נוספים. בפברואר באותה שנה, לאחר שמתקבצים בניצנים כבר 25 חברי קיבוץ יוצאי אמריקה הלטינית, הם מודיעים על הקמת גרעין המקבץ את בוגרי התנועה יוצאי היבשת. לקראת הקמת המדינה, מונה קיבוץ ניצנים כמאתיים חברים.
מהשבי המצרי לגבעה 112
בראשית יוני 1948, מספר שבועות לאחר הקמת המדינה, ניטש קרב קשה על אדמות ניצנים, עם הצבא המצרי, ששאף להמשיך עד לתל אביב ולסכל את הקמת המדינה היהודית. לאחר קרב קשה ועקוב מדם, נפל קיבוץ ניצנים לידי המצרים. שניים מחברי גרעין הנוער הציוני נפלו בקרב זה: דבורה אפשטיין, שנולדה באורווגוואי, ויעקב קרוך, שנולד בלייפציג שבגרמניה, עבר עם משפחתו לבואנוס איירס וממנה עלה לארץ. עשרה חברי גרעין נפלו בשבי המצרי: אליהו טובה, הלל פוך, אשר בן מתיתיהו, צבי בר שדה, אברהם ברגסון, ברכה דרלוביץ', שלום זמיר, צילה זמיר, יצחק גרינברג ונח סרביאנסקי. מספר חודשים לאחר מכן, בקרב משמר הנגב, נופל חבר נוסף מחברי הגרעין - אברהם גלר, שנולד בפולין ועלה ארצה מאורווגואי. על שם שלושת נופלי הגרעין במלחמת השחרור, ייקרא הקיבוץ שלימים הם יקימו בשם "עין השלושה".
שאר חברי הגרעין השתחררו משירותם בצה"ל והצטרפו לחברות שפונו מניצנים ערב הקרב במחנה בכפר שמריהו. אל שארית הגרעין הצטרפו אט אט, בקבוצות קטנות, חברי "הנוער הציוני" מאמריקה הלטינית שהצליחו להגיע לארץ בתוך מלחמת העצמאות. חיה פצ'יוק, חברת הקיבוץ, סיפרה על הימים הללו: "הגענו לאיטליה ושם היינו במחנה עולים… קשה לתאר באיזה תנאים איומים הפלגנו ונסענו לחיפה. היה
עניין בדחיסת כמות מרבית של עולים וכך זה באמת נראה… בגרעין חיינו הווי מיוחד במינו. היינו כמשפחה אחת גדולה. לא היה לנו כלום חוץ מה"יחד" שלנו. היה לנו טוב, טוב מאוד, זו הייתה תקופה יפה, למרות הכל".
בכפר שמריהו מצאו החברים את פרנסתם כעובדים שכירים, והמתינו לחבריהם שיחזרו מהשבי. על אף שיועדו לחזור וליישב את ניצנים לאחר שצה"ל השתלט מחדש על הקיבוץ ב"מבצע יואב", החליטו המוסדות שלא לישב את הנקודה המקורית אלא להקים אותו בנקודה חדשה, מספר קילומטרים משם. בעקבות זאת, החליטו החברים להמשיך ולחכות לחבריהם השבויים ולצאת לדאך עצמאית משלהם. בין 6 ל-8 במרץ 1949, בעקבות הסכם הפסקת האש, שוחררו שבויי הגרעין.
החלטה זו שינתה את נתיבו של הגרעין הלטינו אמריקאי: הגרעין עבר למחנה זמני במושבה חדרה, בהמתנה לקבלת יעד להתיישבות, לתקופה שנמשכה כשנה. ראשית הוצעה להם קרקע כ-2 קילומטרים מטול כרם, במקום בו קם לבסוף קיבוץ יד חנה; אך חברי הקיבוץ דחו הצעה זו, והביעו בפני התנועה והמוסדות את הרצון להתיישב דווקא בנגב, להפריח את השממה. חברי הגרעין רצו לעמוד באתגר זה, שעבורם, כפי שהעיד החבר שלמה פוך, היה נראה כ"מעניין יותר ותורם יותר למדינה בהיווצרותה".
ביוני 1950, הוחלט סופית על יעד לגרעין: "משלט 112", אל מול רצועת עזה. נקודה זו אמורה הייתה להיות היעד של קיבוץ "נווה יאיר" - קיבוץ שהוקם ב-1949 בידי יוצאי הלח"י ונקרא על שמו של אברהם יאיר שטרן, מנהיגם. קיבוץ זה התפרק, גם בהשפעת העובדה ששישה מחבריו נהרגו בהתקלויות עם מסתננים וחיילים מצרים. המוסדות דחקו בגרעין למהר ולעלות לאדמות נווה יאיר על מנת להחזיק את המשק שם, וכבר ביוני באותה שנה הם עשו כך, יחד עם היערכות לעליה לגבעה 112. והעליה לקרקע המיועדת במשלט 112, שהייתה מיועדת לאמצע אוקטובר ונדחתה עקב תרגיל צבאי, נקבעה ל-2 בנובמבר 1950.
הגרעין, שמנה כשמונים חברים וחברות עם עלייתו, הגיע לנקודה המבודדת, המרוחקת מכל ישוב, שהדרך אליו עוברת בדרך עפר קשה לתנועה שהשתרעה לאורך 25 קילומטרים. עבור מי שהגיעו זה עתה מהערים הגדולות מונטיוודאו ובואנוס איירס, הדבר היה קשה מנשוא.
הקיבוץ הצעיר הוקף בגדר חשמלית שסילקה את הסכנות - או למצער את חלקן. מספר חודשים לאחר העליה לקרקע, הבינו לראשונה חברי הגרעין, על בשרם, את משמעות היותם יושבי ספר: ב-26 בינואר 1951, פחות משלושה חודשים לעלייתם לקרקע, נרצח בידי מסתננים רועה הצאן דוד וולפין ועדרו נגנב. וולפין נרצח ביום כלולותיו, במה שאמור היה להיות החתונה הראשונה על אדמות הקיבוץ, ואבל כבד נפל על חברי הגרעין. הקיבוץ ספג מגניבות רבות ואיומים ביטחוניים חמורים, מה שגרר צעדי התגוננות משמעותיים. שמונה חברים שמרו במשמרת, כולל הצמדה של שמירה מיוחדת לכל עבודה שהתבצעה מחוץ למחנה, ולכל טרקטור שיצא לשדות. מיקומו של הקיבוץ על ציר התנועה של המסתננים בין עזה לחברון גרר התמודדות עם סכנות מגוונות.
עוד בטרם העליה לקרקע התחילו חברי הקיבוץ לעבוד. כבר באוקטובר 1950 הספיקו חברי הקיבוץ למכור לתנובה מאות ארגזי סלק, צנון, צנונית, מלפפונים וקישואים. גם במספוא כבר התחיל הקציר, ולול של 250 אפרוחים נפתח.
פחות ממאה חברים נשאו בעול בשנותיו הראשונות של הקיבוץ. לאתגרי הביטחון נוספו גם אתגרי האקלים: כמות הגשם השנתית באותם שנים עמדה על כ-200 מ"מ בממוצע, כמאה מ"מ פחות מיישובים שכנים כסעד ומפלסים. הגרעין הקשה של הקיבוץ, זה שנותר על אדמתו, לא אמר נואש. כך אמרו חברי הקיבוץ על משימת חייהם, בט"ו בשבט שנת 1951:
"היום חגגנו את ט"ו בשבט. סיימנו את עבודתנו שעה אחת מוקדם יותר מהמקובל והתרכזנו כולנו בחדר האוכל. יצאנו בשיירה איטית, במצב רוח מרומם ומבודח לכיוון הכניסה לקיבוץ. שם, לאחר קריאת מספר קטעים המתייחסים לחג, אהרון הקדיש כמה מילים לאירוע: 'בתקופה של הרס בעולם הגדול, אנחנו שותלים את שתילנו הרכים והראשונים כאן, בגבעה 112'. כל אחד טיפל בשתילו. עשרות ידיים עסקו בהנחת השתילים הרכים באדמה, כיסוי השורשים והשקייתם'.
אלו שנשארו בעין השלושה המשיכו להשקיע ככל שביכולתם בקיבוץ, ולהגשים את האוטופיה עליה חלמו ובה האמינו. הם כתבו לחבריהם בארצות המוצא: "אנו עדיין כחולמים וזאת המציאות, חלומנו הפך לדבר מה ממשי". "דבר-מה" עליהם הם דיברו הפך להיות כ-6,300 דונמים מעובדים, כשלוש שנים לאחר הקמת הקיבוץ.
גבורה, חלוציות ומיזוג גלויות: העשורים הראשונים לחיי הקיבוץ
באותה שנה, נבנו בו גם שלושה בתים ראשונים, לשכן בו את חברי הקיבוץ שעוד יבואו, ולראשונה הגיע לקיבוץ קו תחבורה סדיר של אגד. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1955, הגיע למקום גם קו מים, בעקבות הנחת קו ירקון-נגב, ושינה לחלוטין את פני המשק החקלאי. בסוף העשור הראשון לחיי הקיבוץ, הוא מנה כ-100 חברים ו-26 ילדים, כשיותר מתשעים אחוזים מהם הגיעו מאמריקה הלטינית. את חג העשור חוגגים חברי הקיבוץ בטקס רב רושם, בהשתתפות הרמטכ"ל רב אלוף חיים לסקוב וראש הממשלה, דוד בן גוריון, שאף נושא דברים לכבוד הקיבוץ:
"זה חג משולש: זה חג הגבורה - הקמתם לפני עשר שנים ישוב על הספר באחד המקומות המסוכנים בארץ, והישוב עומד איתן ורוחכם איתנה; זה חג החלוציות: לא הסתפקתם ברעיונות הוריכם, אלא ביצעתם אותו בחייכם והקימותם נקודה בעלת ערך עצום בבניין המולדת; וזהו חג מיזוג גלויות: אמנם הכבוד שמור למייסדי הקבוצה מאמריקה הלטינית, אבל הבינותם שעליכם לכנס את כל העדות, ושמחתי לראות כאן יוצאי ארבע יבשות…
"בזה הייתי יכול לגמור", הוסיף בן גוריון, "אבל מוכרח אני לסתור שתי מילים ששמעתי מהיושב ראש על "דור האספרסו". אני קצת יותר מחמישים וארבע שנים בארץ - למרות שאני צעיר כל כך - ואומר אני לכם בהכרה מלאה ועמוקה: אנחנו חיים באחד הדורות הגדולים והמפוארים, אם לא הגדול והמפואר ביותר, בהיסטוריה היהודית, ורק הדורות הבאים, אני מקווה, יגדלו ממנו".
סרטון הסברה לציון עשור לקיבוץ עין השלושה הוזמן על ידי קרן היסוד ב-1960 כדי לתעד את הישגיו של הקיבוץ בנגב המערבי, שנוסד על ידי בוגרי תנועות הנוער החלוציות בארצות אמריקה הלטינית. חברי עין השלושה ייצגו צעירים רבים, שעזבו את בתי הוריהם הרחק בדרום אמריקה, ועלו לארץ להגשים את החזון הציוני, כשהם בוחרים להתיישב סמוך לגבול, לעבוד בחקלאות ולקיים חיי שיתוף ושיוויון.
בין יוזמי הסרט על קיבוץ עין השלושה היה משה קול, ממנהיגי "העובד הציוני" – התנועה הפוליטית שתמכה ב"נוער הציוני". תחילה סירבה הסוכנות היהודית לרעיון בנימוק, כי שנתיים קודם הופק סרט דומה על קיבוץ מפלסים, ומכיוון שמתוכננת הפקת סרט ארוך על החיים בקיבוץ בכלל, אך למרות כל זאת הסרט יצא אל הפועל. קרן היסוד פנתה אל חברת ההפקה "גבע", והזמינה סרטון הסברה לציון עשור לקיבוץ עין השלושה וכמחווה לקיבוצים הנוספים, שהוקמו בנגב המערבי על ידי בוגרי תנועות הנוער החלוציות מארצות אמריקה הלטינית. הסרט תיעד את החיים בעין השלושה, והופק בשפות אחדות, כולל ספרדית כמובן. הקטעים מחגיגות העשור, כולל הגעתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון לאירוע, פותחים את הסרט, שהוצג ב-1961, ונקרא "בית במדבר".
ענפים רבים מתפתחים בקיבוץ לאורך שנותיו, אך אחד מהם מעניין במיוחד ואף מאפיין אותו מאוד: ענף תרנגולי ההודו. בעלון העשור לקיבוץ מספרים החברים על התפתחותו של ענף זה: "אין ספק שאם נשאל מהו הענף האופייני לעין השלושה, תשובת כל חבר תהיה אחת: תרנגולי הודו. זה ענף מקורי לא רק בגלל בעל הכנף, אלא, דווקא, בצורת הקמתו. בראשיתו היה זה תחביב של חבר שגידל מספר תרנגולים, ברווזים ואווזים, כלאחר יד; לבסוף בחר בתרנגולי הודו והקדיש להם את מרצו. כל עוד קמו מבנים רעועים מפלים ישנים השעשוע התקדם לאיטו, ללא רישום, אלא על פי הערכת הציבור למאמציו של 'בעל הענף'. כאשר שוכנינו והתחלנו בהקמת מבנים "רציניים", קמה עלינו סערה מטעם המוסדות, אבל המספרים הוכיחו את שלהם והענף צועד בביטחון ובגאווה, בקו עליה מתמדת".
שלושה חדרי אוכל הוקמו בקיבוץ מאז שנוסד ב-1950. הראשון היה צריף של עץ ששרת את החברים במשך עשר שנים עד שהוקם מבנה של קבע. את חדר האוכל הבנוי הראשון תכנן האדריכל מרדכי זברודסקי מהמחלקה הטכנית של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. יחסית לחדרי האוכל שתכנן בקיבוצים אחרים, התאפיין זה של עין השלושה בצניעות ובממדים קטנים, עם אולם אוכל שיועד ל-100 סועדים.
ארבע שנים בלבד לאחר שהושלמה בנייתו של חדר האוכל, שבו חברי הקיבוץ ופנו למחלקה בבקשה לתכנן עבורם הרחבה לחדר האוכל. הרחבה זו כללה מבואת כניסה, אולם למכונת שטיפת כלים, והרחבת אולם האוכל הקיים בתוספת אגף צמוד שיכפיל את כמות הסועדים. האדריכל אריך ראש, אדריכל ותיק שעבד לצד זברודסקי, הגיש הצעה להרחבה אך זו לא התממשה ונגנזה.
ב-1972 שוב פנו החברים למחלקה. באותה עת תפסו שני אדריכלים צעירים, ויטוריו קורינלדי ופרדי כהנא, את מקומם של דור האדריכלים הקודם במחלקה הטכנית של התנועה, וקורינלדי, בן קיבוץ ברור חיל, ניגש לתכנן את חדר האוכל.
כשניגש להרחיב את חדר האוכל, המשיך קורינלדי ופעל באותה דרך בה בחר לתכנן בעין השלושה את הראשון מבין שורה של מבני הציבור שתכנן בקיבוץ – המועדון, מספר שנים קודם לכן. ב-1965 נפתח מבנה המועדון לחבר בתכנונו של קורינלדי. קורינלדי תכנן מועדון, בית כנסת, ספרייה וחדר ישיבות הסוגרים על כיכר גדולה, ובעורפם הוקמה גם בריכת שחייה. חדר האוכל שהוקם בקצה האחד של הדשא הגדול, עמד מנגד למבני הקהילה שהוקמו בקצה השני.
האלמנט הבולט במבנה חדר האוכל היה חומריותו יוצאת הדופן – השימוש בלבנים חשופות. לבד מהלבנים עשה קורינלדי שימוש גם בבטון חשוף. באופן זה הצליח לגבש שפה מובהקת וייחודית למבני הקהילה המרכזיים שתכנן ויחד הרכיבו את "מרכז הקיבוץ". התוצאה הייתה אולם חדר אוכל חדש שהכפיל את היקף הסועדים בו - כ-200 סועדים בכל רגע נתון.
אלמנט מיוחד בו התבלט קיבוץ עין השלושה היה הכשרות. חדר האוכל בקיבוץ שמר על כשרות, כשהאקונומית המיתולוגית של חדר האוכל היתה אשה מסורתית שהקפידה על כשרות, ובין השאר הקפידו להביא במיוחד שוחט מאופקים כדי שהעבודה תבוצע כהלכה. בשנות ה-70 לאחר שבקיבוץ נקלט גרעין נח"ל שחלק מחבריו היו דתיים, הוכשר המטבח באופן יסודי. חברי הקיבוץ הרבו באכילת בשר לו הורגלו בילדותם בדרום אמריקה. המנות המפורסמות והאהובות שהוגשו היו גולש, שניצל מבשר בקר, נקניקיות ואסאדו. תרנגולי הודו היו גם הם עולים בקביעות על שולחנות החברים, הודות לענף תרנגולי ההודו המפותח.
עין השלושה במילניום החדש
האתגרים הביטחוניים שליוו את הקיבוץ לאורך שנותיו הראשונות בהיותו ישוב מרוחק, לא עזבו אותו לאורך העשורים הבאים וביתר שאת מתחילת המילניום הנוכחי: ב-15 בינואר 2008 נהרג מתנדב בקיבוץ מירי צלפים מרצועת עזה. חמש שנים אחר כך, במהלך פעילות של צה"ל באזור, נחשפה באוקטובר 2013 מנהרת טרור, שנחפרה מדרום רצועת עזה עד למאגר המים ליד הקיבוץ, באורך של כקילומטר. במהלך מבצע צוק איתן, בשל המצב הביטחוני הקשה, הוחלט לפנות משפחות עם ילדים ותושבים מבוגרים משטח הקיבוץ. הקיבוץ הוא היישוב שבו נפל המספר הרב ביותר של רקטות במהלך מבצע עמוד ענן, והיה השני במספר הפצמ"רים שנפלו בו במהלך מבצע צוק איתן.
עם כל האתגרים הללו הקיבוץ ניסה להתמודד, נוסף לאתגרים חברתיים וכלכליים, כפי שעברו קיבוצים רבים, שגרמו לקיבוץ ב-2018 לנקוט מספר צעדים ולהפוך לקיבוץ מתחדש. תוך שלוש שנים, נקלטו בקיבוץ 66 חברים חדשים, ואחרי שהגיל הממוצע של החברים היה 65 במשך שנים, ב־6 באוקטובר 2023 הוא היה 37. הקיבוץ סיים לבנות תשתיות לשכונה החדשה והיה לקראת קליטה של עוד 18 משפחות, כשהוא מנה, ערב המלחמה, קרוב ל-400 תושבים.
בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, חדרו 150 מחבלי חמאס לקיבוץ ותקפו אותו במשך כשבע שעות, הרגו אנשים והציתו מבנים. במהלך הטבח נהרגו סילביה מירנסקי ונועה גלזברג, חברות הקיבוץ, ומרסל טליה שביקרה בו, כמו גם רם נגבי רבש"צ הקיבוץ. במשך שעות ניהלו חברי כיתת הכוננות, ארבעה במספר, קרב על הישוב, עד שהצטרפו אליהם כוחות נוספים והצליחו לדחוק את כוחות המחבלים מן הקיבוץ. תושבי הקיבוץ חולצו עוד במהלך אותו הלילה למלון באילת. לאחר מספר ימים התברר שעוד 30 אנשים שנחשבו לנעדרים התחבאו במשך ימים בפאב של הקיבוץ וחולצו רק ביום רביעי. רובם היו מחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ. בחודשים האחרונים עברו חברי עין השלושה למגורי קבע זמניים בנתיבות. עוד בתחילת תקופת העקירה מהקיבוץ, החליטו חבריו פה אחד לשוב אליו כשיתאפשר להם לשוב אל קיבוצם האהוב.
Comments