מבצע י"א הנקודות והעליה לקרקע
מייסדי הקבוצה הם בוגרי בן שמן שרובם ילידי בולגריה ומיעוטם צברים. הקבוצה קיבלה את הכשרתה בגניגר, תחת השם "לניר", ויצאה בשנת 1945 להכשרה במושבה רעננה. במהלך השנה ברעננה הקבוצה מתגבשת, ויוצרת הלך מחשבה קיבוצי, הווי ותרבות לקראתם העלייה לקרקע. אל החברים שישבו ברעננה הצטרפו בוגרים נוספים של בן שמן ממחזור צעיר יותר, בני "החוג הבולגרי", כמו גם חברים שקיבלו הכשרה בגבע ובוגרי עליית הנוער בכפר המכבי - בני גרעין הרצל, שהתאחדו לגרעין מאוחד; יחד עם בוגרים של מוסד אהבה.
ברעננה עבדו רוב החברים אצל איכרים כפועלים שכירים בפרדסים, בגני הירקות, ברפת ובלול, תוך המתנה לקבלת יעד לעלייה לקרקע. בינתיים החלו החברים בהקמת משק ברעננה: עם לול שבו 100 מטילות, רפת של חמש פרות ומספר עיזים, כמו גם 150 דונמים של אדמה שנחכרו מאיכרים בהם גידלו החברים והחברות בוטנים, שחת ותורמוס. עוד ברעננה הנטיה התעשייתית של הקיבוץ, זו שתלווה אותו לאורך כל שנות קיומו, מגיעה לכדי מימוש, ומוקמת "המברשיה" - בית חרושת צנוע שייצר מברשות מכל הסוגים.
ביולי 1946 משבר פורץ בארץ, כאשר מתפרסמת תוכנית מוריסון-גריידי: תכנית בריטית-אמריקאית שקבעה כי מדינה יהודית תקום על 17% משטחי ארץ ישראל המערבית, מדינה ערבית על 40% מן השטח ו-43% אחוז (כולל ירושלים) יישארו תחת המנדט הבריטי. הנגב הצפוני יועד להיות חלק מהמדינה הערבית והנגב הדרומי יועד להישאר בשטח הבריטי. אל מול התכנית הזאת, נערך היישוב היהודי במלוא כוחו ליישב את הנגב המערבי. כך כתב יוסף ויץ, מראשי קק"ל, ביומנו:
”אותה שעה, נולד אצלנו הרעיון על חיזוק עמדתנו באותם אזורים שמתנכלים לנתקם מאתנו. הקמת עמדות – זו הייתה התגובה ובעמדות בזק הכתוב מדבר, שיהפכו במרוצת זמן קרוב ביותר לנקודות יישוב מבוססות.”
ביישוב היהודי בארץ התקבלה החלטה לצאת למבצע, שייקרא י"א הנקודות - הקמת 11 נקודות התיישבות בנגב, שישמרו רצף לוגיסטי וביטחוני, על מנת לאחוז בנגב כחלק משטח המדינה היהודית שתבוא. התאריך שנבחר לאירוע היה מוצאי יום כיפור תש"ז, 6 באוקטובר 1946 - מתוך הנחה שהבריטים לא יצפו פעולה של יהודים לאחר הצום. חברי קבוצת אורים הצטרפו גם הם למבצע, ועולים לנקודת היעד שנקבעה להם - אדמות גריין.
40 חברי הקבוצה ברעננה עברו לנגב והחלו בהקמת הנקודה. כדי לייצר לחברים בגריין תעסוקה הועברה המברשיה לנגב. עקב מחסור במים, מלבד מי ביוב אותם ניצלו חברי הקבוצה לשטח הראשון אי פעם של גידול תפוחי אדמה בנגב, עבדו החברים בעבודות ייעור אצל הקק"ל, כמו גם 11 נוטרים, שכפי שהם העידו "קיבלו משכורת מממשלת המנדט עבור לבישת המדים ביום תשלום המשכורת". עם הנחת קו המים נירים-ניר עם, עבדו החברים בעבודת הנחת הקו.
הגרעין חילק את אנשיו בין אדמות גריין (הסמוכות לנקודה בה שוכן כיום קיבוץ גבולות) ורעננה, עד למלחמה. ב-1947 מתברר שמקום הקבוצה בגריין מאתגר - הן מבחינה אקלימית והן מבחינה גיאוגרפית - וחברי הקבוצה מועברים בהחלטת המוסדות כ-4 קילומטרים מזרחה, בסמוך לצאלים, וחברי הקבוצה בונים בית ביטחון וגדר סביב המשק (לאחר שבנקודה הקודמת נאסר עליהם לבנות). חברי הקבוצה נוטעים מטע זיתים, גן ירק צנוע ו-300 דונם פלחה. עקב מחסור במים, היה קושי גדול בפיתוחם.
עם תחילת מלחמת העצמאות זנחו חברי הקבוצה את הניסיונות להקים משק חקלאי, וחבריה החלו לעבוד בביצורים. מי שלא עבד בביצורים גויס לשמור על קו המים והמשקים האחרים. במהלך המלחמה עברו חברי הקיבוץ, לאור הצעת הצבא, לתחנת משטרת "עימארה" הבריטית שניצבה בצמוד למסילת הרכבת שקישרה בין עזה ובין באר שבע, ושוטריה הבדואים נטשו אותה לאחר תום תקופת המנדט הבריטי - שם שוכן הקיבוץ עד היום. לאחר המלחמה, ועם הקמתם של צריפים ראשונים, מועבר משק החי, הכולל 6 פרות ו-250 עופות מרעננה, והוא מחוסל; באופן סופי, כל החברים עוברים לעימארה. עד סוף המלחמה חברי הקבוצה לא עסקו כלל באף פעולה חקלאית פרט להורקת בורות השעורה שהותירו הערבים במקום. אחד המשלוחים של השעורה שימש את חברי הקבוצה, חובבי הקולנוע, לקניית מכונת הסרטה שתשמש אותם שנים ארוכות.
האמריקאים באים - העשורים הראשונים לחיי הקיבוץ
השנים הראשונות הן שנים קשות למשק אורים, וחברים רבים עוזבים. מספר חברי הקיבוץ מגיע לחמישים בלבד. על מנת למנוע את פירוקו המוחלט של הקיבוץ, מצטרפים אליו בני ובנות קיבוצים ותיקים - שעוזרים בהחזקתו מבחינה משקית וחברתית. ב-1951, בעזרת תקציבי הסוכנות, הקימו חברי הקיבוץ רפת ולולים, רישתו את שטח השלחין הראשון, קנו טרקטורים לעבוד את הפלחה והכינו את השטח לנטיעת מטעים. בספטמבר 1951 מגיעה קבוצה שתהיה משמעותית מאוד לעתיד הקיבוץ: חברי גרעין ב' של הבונים שהתקבצו ובאו מכל רחבי ארצות הברית, ולאחר עלייתם לארץ עברו הכשרה בגבע. חברי הגרעין משתלבים בהצלחה בקיבוץ, ונותנים דחיפה לביסוס חברתי ומשקי כאחד.
ההצלחה של שילוב הגרעין האמריקאי עם המייסדים הבולגרים נותנת תנופה לקיבוץ, ובשנים שלאחר מכן נקלטים גרעינים נוספים: גרעין "עשת "של הנוער העובד, ילידי הקריות וירושלים, בוגרי בתי הספר החקלאיים שלחמו במבצע קדש, ולאחר מכן הוכשרו במצובה ובמעיין ברוך, הצטרפו ב-1956; גרעין "אשל" הצטרף בשנת 1960 לאחר הכשרה בכנרת, ומיד אחריהם - גרעין שריג, שהיו בקיבוץ במסגרת הנח"ל והצטרפו לחברות מיד לאחר שחרורם. לאורך שנות השישים מצטרפים עוד גרעיני "הבונים" מארצות הברית, כמו גם גרעינים ישראלים, ומבססים את מעמדו של הקיבוץ. כניסתם של גרעינים אלו, שחלק מחבריהם היו בוגרי בתי ספר חקלאיים ומקצועיים, תרמה רבות לקיבוץ. בשנים אלה מתחילים חבריו בהצמחת המשק החקלאי, בפיתוח השלחין והמטע - עם נטיעות תפוחי עץ ואפרסקים, גדילה של ענפי סלק הסוכר, תפוחי האדמה והכותנה, הרפת והלול.
בשנים אלה התגבשה השכבה המרכזית של הקיבוץ. הגרעין הבולגרי, גרעין ב' האמריקאי וגרעין "עשת" היו לבסיס המוצק והקשה שעליו מתבסס הקיבוץ. בשנת העשרים לקיבוץ, בשנת 1966, הוא מונה כ-140 חברים ומספר זהה של ילדים, כאשר הקבוצה הבולטת ביותר היא הקבוצה האמריקאית.
באותן שנים התגבשה תפיסה חברתית שנקראה אצל חברי הקיבוץ "ליברלית" בכל הנוגע ליחסים בין הפרט לקיבוץ. חברי אורים יצאו מנקודת הנחה שלפרט יש תודעה גבוהה ומשמעת עצמית מתוך מחויבות לחברה, ולכן - אם הפרט דורש דבר כנראה הוא אינו יכול בלעדיו ויקבל אותו; זאת פרט לתחום העבודה, שלוותה במשמעת ברורה ודרישות נוקבות.
פן נוסף לאותו ליברליזם היה המבנה החברתי הבסיסי של הקיבוץ, המחשבה העצמאית מתוך בירור נוקב אך עם חשיבות גדולה למרקם החברה הקיבוצי הוביל את הקיבוץ עוד משנותיו הראשונות. אורים הפך לקיבוץ הראשון שקיבל, תוך מאבק, אישור מהתנועה למעבר ללינה משפחתית, כבר בתחילת שנות השישים. באורים יצאו למהלך זה הודות לרוב גדול שתמך בו בקיבוץ, ולאחר מאבק מול מוסדות התנועה שהתנגדו לו חריפות - המעבר אושר. מאבק שני היה נושא החינוך, כשכבר באמצע שנות השישים נשלחו ילדי התיכון ללימודים בבית הספר "אשל הנשיא", שבאותה תקופה קלט בעיקר ילדי מושבים ונערי פנימייה. על אף התנגדות המוסדות, החליטו חברי אורים ללכת עם ההחלטה הזו. גם המיעוט שהתנגד לשתי החלטות אלה קיבל את הכרעת הרוב בלי זעזועים מיוחדים. החשיבות שביציבות הקבוצה ובמקומו של הפרט הופיעה גם בהחלטה המפתיעה לשלם עבור חבר הקיבוץ, משה אלמליח, דמי חברות לאגודת הסרבנים, מתוך תפיסה כי כמו שכל חבר משלם מס למפלגתו גם לחבר אלמליח יש לשלם כסף למפלגתו.
אפילו אשכול יודע: אורים - הצלחה חקלאית ותעשייתית
אורים פיתח לאורך השנים מגוון ענפים: גידולי שדה, פרדס, מטע, רפת ולול; ושיווק תנובות רבות למשק הישראלי; אך לא פחות מכך הושקעו מאמצים בתחום התעשייה, כבר החל משנותיו הראשונות. מפעלים רבים פעלו במשק אורים, בין היתר מכסף - המפעל ליצור סכום, "סונראל" לאריזות תכשיטים, "נועם" לעיבוד סיבים סינטטיים ו"נפח" בתחום הביוטכנולוגיה. הקיבוץ דגל ביצירת תעשיות מגוונות כדי לאפשר גיוון עבודה וקליטה של חברים נוספים.
"מכסף", המפעל הגדול האמיתי הראשון של הקיבוץ, היה התנסות ראשונה ומעניינת בעידן התעשייתי. "מכסף" באורים עסק אך ורק בליטוש, השחזה וייצור של סכינים. עם פתיחת המפעל בירכו חברי הקיבוץ: "מי עדיין מחזיק בדעה שפסו אנשי חזון ומעש מן הקיבוץ? הנה אנו רואים בחזוננו כיצד נפרשת רשת מכסף על פני עולם ומלואו: יצור סכינים קופצות לאיטליה, מאכלות לעריפת ראשים בתימן, ואם ירצה השם בבחירות הבאות יחולקו לבדואים שבסביבה שבריות תוצרת אורים".
תוצרתה של אורים הגיעה לכל רחבי הארץ, ובין היתר ללוי אשכול - שהרגיש קשר עמוק ומיוחד לאיזור, וכך הוא כתב לחברי הקיבוץ: "לכבוד קבוצת אורים, שלום רב! רב תודות על השי הנאה ששלחתם לי. התרשמתי מאוד מהפרי המשובח, ואולי עוד יותר מהאריזה היפה. בטיב הפירות וטוב טעם האריזה תלוי במידה רבה עתידנו הכלכלי. אני שמח שלא שכחתם אותי ואם אשתחרר מעט מן העבודה אבוא לבקרכם. מעוניין אני לדעת מה מצב קבוצתכם, מה גודל השטחים ומה גודל המטע הנושא פירות יקרים אלה".
לאחר מותו של אשכול, נקרא על שמו "גן לאומי אשכול", הסמוך לקיבוץ, כמו גם שמה של המועצה האזורית בה שוכן אורים. הכשרת השטח ועבודת הנטיעות החלו בשנת 1967. במקום נטעו אלפי עצים ושיחים אשר עמידים למים מליחים ונשתלו דשאים. את הגן תכנן חבר הקיבוץ, יוסף (ג'ו) יחזקאל. יחזקאל נולד ב-1929 בטקסס, ועלה לארץ בגיל 19, יחד עם גרעין ב' של הבונים, ולאחר ההכשרה בגבע התיישב יחד איתם בקיבוץ. יחזקאל התאהב בנוף המדברי, ובמקביל לעבודתו במשך 11 שנים בהקמת הגן הלאומי, גם כתב שירים ששיקפו את הנוף שכל כך אהב, נוף בו השתקף גם קיבוץ אורים. על מצבתו בקיבוץ אורים, מתחת לכיתוב "משורר, איש טבע ואדמה", נחקקו גם כמה שורות משירו "רועה נסתר": "המביט בשמים כל היום מתרוקן לתוכם / המרים ראשו מעמלו מתמלא בהם / אני רועה מול עדרי עננים / מעבירם לרועה נסתר / מעבר להרים...".
אורים כיום
כיום, לקיבוץ משק חקלאי מפותח הכולל גידולי שדה - בוטנים, אפונה לשימורים, דגנים וכן פרדס הדרים, מטע חוחובה לייצור שמן, לולים ורפתות. בשדה התעשייה, שהיה מפותח לאורך כל שנותיו של הקיבוץ, פועלים כיום באורים "נועם אורים" המייצר חומרי מילוי לשמיכות, כריות ושקי שינה, ומפעל "סונראל" המייצר אריזות לתכשיטים ומתנות. לאחר תהליך הפרטה באמצע העשור השני של המילניום הנוכחי, חיים בקיבוץ כ-240 חברים.
על אף קרבתו של הקיבוץ לרצועת עזה, הוא לא מוגדר כחלק מישובי רצועת הביטחון מאחר והוא ממוקם יותר משבעה קילומטרים מהרצועה. כתוצאה מכך כיתת הכוננות של הקיבוץ פורקה בשנים שלפני 7 באוקטובר 2023, בו המחבלים - שהעדיפו להתמקד בבסיסים הסמוכים - לא פרצו לקיבוץ, אך תושבי הקיבוץ פונו במימון המועצה למלונות בים המלח, באילת ובשדה בוקר. עוד במהלך הטבח עצמו, רפת הקיבוץ המשיכה לפעול, תחת הנהגתה של מנהלת הרפת טלי מדינה וצוות הרפת, שחלבו את הפרות תחת אש. חברי הקיבוץ חזרו אליו אט אט אחרי מספר חודשים, והחלו בתהליך חידוש חיי הקיבוץ.
Comments