קיבוץ ראש הנקרה שוכן במרחק של כ-750 מטרים מגבול לבנון במורד רכס הסולם, מול נוף מרהיב ביופיו של רצועת החוף. כדי להכיר בפני קוראינו את הקיבוץ ולטעום מעט מסיפור צמיחתו נספר כאן אנקדוטות מתולדותיו ומהווי החיים בו.
המייסדים
קבוצה של לוחמי ולוחמות פלמ"ח משוחררים הקימה את הקיבוץ. בקבוצה היו שתי הכשרות, הכשרת חניתה מנתה 21 שורדי ושורדות שואה שעלו ארצה בנערותם והתחנכו בקיבוץ חניתה, הכשרת אבוקה מנתה 24 צעירים וצעירות צברים. בקיבוץ מכנים את הקבוצה המיתולוגית הזאת בשם "המייסדים". חבר הקיבוץ זאב בן גל ז"ל המוכר בכינויו זיבון סיפר בסרטה של מיכל דינר "היינו חבר'ה ונשארנו חבר'ה" על היחסים האמיצים בקרב חברי וחברות הקבוצה ששירתו יחד בפלמ"ח: "הקשרים בינינו היו כל כך חזקים. עברנו את המלחמה יחד, זה קושר. זה קשר שאי אפשר לתאר."
יום העלייה על הקרקע היה ב-6 בינואר 1949. "כשבאנו לכאן לא היה כלום והכל התחיל מבראשית..." כך סיפרה מלכה שפריר ז"ל בסרט על היום שבו הגיעו לשטח המיועד לקיבוץ. הם נערכו מבעוד מועד בציוד ובלוגיסטיקה והקימו בבת אחת ארבעה צריפי מגורים וחדר אוכל. גורי דינר ז"ל סיפר בסרט: "ביום הראשון הגיעו מכוניות עם החלקים של הצריפים. פלטות פלטות של חמישה מטרים, הקירות היו מורכבים מלוחות, שמים אחד ליד השני וזהו. שמים בלוקים, על הבלוקים שמים את הצריפים האלה, ורק להרכיב אותם כמו לגו..."
נקודת ההתיישבות הייתה ממוקמת סמוך למחנה בריטי נטוש שכונה "קמפ" והמייסדים הסבו את בנייני המחנה לשימוש ענפי התעסוקה במשק.
מיומו הראשון קיבל הקיבוץ חשמל שסופק מגנרטור. תשתית של מים זורמים הגיעה בהמשך ועד אז נהגו המייסדים להתרחץ במי מעיין שנקוו בבריכת האגירה.
ביום העלייה על הקרקע הוקם הקיבוץ בחלק הנמוך של ההר, היכן שנמצאים היום הלולים של הקיבוץ, כדי להימנע מחשיפה לירי אפשרי מכיוון לבנון. לאחר העלייה על הקרקע התקיימו שיחות רודוס כדי לדון בהסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב שנלחמו בה במלחמת השחרור. סוכם בשיחות עם לבנון שצבאה ייסוג לקו שבו נמצא הגבול היום. לאחר שצבא לבנון נסוג, התחילו בקיבוץ בתהליך המעבר לנקודת הקבע שבה נמצא הקיבוץ כיום. המייסדים ציינו את העלייה לנקודת הקבע בחגיגה רשמית ב-1 באוקטובר 1950, כמעט שנתיים לאחר העלייה הראשונה על הקרקע.
חג העלייה לנקודת הקבע נחוג בהתרגשות ובשמחה ולווה בשירים ובריקודים. אחד המייסדים סיפר על אותו יום: "זאת הייתה התרוממות רוח, כאילו הגענו לנחלה..."
עשרה ימים לאחר ציון חגם, ב-10 באוקטובר 1950, המשיכו בקיבוץ בחגיגות והפעם לציון נישואיהם של חמישה זוגות שנישאו בטקס חתונה משותף. יהודה שמאלי ז"ל סיפר בסרטה של מיכל דינר על החתונה יוצאת הדופן: "היו כמה זוגות שהחליטו להתחתן, אמרו לי 'נו מה אתה מחכה, יאללה, בוא נעשה חינגה גדולה', אז הצטרפנו..."
הורי החברים והחברות בקיבוץ – מרקם אנושי רב־דורי
עוד בשנותיו הראשונות של הקיבוץ ביקשו הוריהם של החברים והחברות לסייע בפיתוחו. לצורך זה הם הקימו ועד הורים שנהג לארגן תרומת מתנות לקיבוץ. כך למשל ב-1965 ציידו ההורים את בית התרבות ברדיו, בפטיפון ובמערכת רמקולים סטריופונית, ב-1975 לרגל שנת ה-25 של הקיבוץ תרמו ההורים תרומה לספריית בית הספר המקומי.
ברבות השנים העתיקו את מקום מגוריהם לקיבוץ חלק מההורים שהזדקנו כדי להיות בקרבת ילדיהם. הדבר אפשר להם איכות חיים וסיוע לקיבוץ בחיי היום יום. דורות של ילדים בני קיבוץ שהיום הם כבר הורים בעצמם זוכרים את הסבים והסבתות שהפכו להיות חלק מנוף ילדותם. נזכיר כאן את "סבא סוכ-סוכ" שנהג לחלק סוכריות לילדי המשק במשעולי הקיבוץ, את סבא ישראל שעבד בחקלאות ובהמשך היה חצרן המשק, ואת סבתא אסתר שעבדה במתפרה והייתה מכינה את הגפילטעפיש לארוחות החג בראש השנה ובפסח.
נשים בעמדות מפתח בקיבוץ
כמה עשרות שנים לאחר הקמת הקיבוץ חשו חברות רבות שהן נותבו לתחומי עיסוק סטריאוטיפיים לנשים וכי ניצבו בפניהן חסמים חברתיים שמנעו מהן להגשים את עצמן בכל תחומי העשייה. גיליון "הד הנקרה" שהתפרסם בפברואר 1982 חשף צוהר לתהליך השינוי שהן הובילו שראשיתו היה העלאת המודעות של החברים והחברות לנושא. כארבעים חברות קיבוץ נפגשו אז לשיח משותף ביוזמת דינה גבעתי ז"ל שנסוב סביב השאלה: "האם מפריע לנו באיזו שהיא צורה אי־השוויון שבין המינים בחיינו בקיבוץ והאם יש בזה בעיה כללית לקיבוץ או פרטית לכל אחת מאיתנו?" השיח המרתק וגלוי הלב חשף מגוון של דעות. היו חברות שהביעו שביעות רצון מהמצב הקיים ולעומתן היו חברות שהביעו תסכול ורצון לפרוץ את תקרת הזכוכית. בכתבה שפרסמה דינה בעלון היא הביאה מדבריהן של החברות במפגש: "זה סדר העולם וכך צריך להיות... גם לפמיניסטיות מותר להביא קפה למיטה של הבעל... מרגישה שבהרבה תחומים יכלה לתרום כמו כל חבר שעובד עימה, אבל לזה לא מסכימים הבחורים... רואה את המלחמות של בנות שלא מעוניינות לעבוד בבתי ילדים ולעומת זאת את הבחורים שמעוניינים לעבוד שם ורצונם אינו מתקבל על ידי החברה..."
תהליך המודעות והשיח בנושא הביאו עימם שינוי ולאורך השנים בלטו חברות הקיבוץ בתפקידי ניהול בכל ענפי התעסוקה. היו מביניהן למשל יושבת ראש הקיבוץ, מזכירות קיבוץ, מנהלות רפת.
חינוך ימי בראש הנקרה
ראש הנקרה ניצל את קרבתו לחוף הים לצורך פיתוח ענף חינוך ימי לילדים ולנוער. בקיבוץ היו חברים רבים בעלי רקע ימי, חלקם הגיעו מ"קיני ימייה" של תנועות הנוער ואחרים הגיעו עם ניסיון בענף הדייג. חבורת אנשי ים אלה יזמה את הקמתם של ענף החינוך הימי ומפעלי שיט נוספים שבהם השקיע הקיבוץ כספים ומשאבים לאורך השנים.
חבר הקיבוץ יוני רוכל שבצעירותו השתייך לסניף הימי של התנועה המאוחדת בתל אביב סיפר בעלון הקיבוץ ב-2008 על שנותיה הראשונות של הימייה וכיצד הפכה להיות ענף חינוך מרכזי בקיבוץ: "בראשית היה החרטומן. סירה קטנה לשני אנשי צוות אשר עליה הפליגו בוגרי צופי ים מגרעין החושלים ובוגרי הקן הימי של התנועה המאוחדת... כעבור שנים אחדות שילב אלכס סדרה של פעולות ימיות במסגרת פעולותיה של קבוצת 'ארז' (המחזור הראשון של בני המשק). כאשר קיבלתי עליי את ריכוז חברת הנעורים הפכתי את הימייה לכלי החינוכי המרכזי של חברת הנעורים. מעלות רבות היו לימייה: פעילות מתמשכת ומתפתחת הנפרשת על פני שש שנים ויותר; יצירת תשתית של חוויות משותפות לכל חברת הנעורים; שילוב של נערים בגילאים שונים במסגרת פעילות משותפת; נטילת אחריות אמיתית וכבדה (ולא רק סימולציה) של נערים בכיתה י"א/י"ב – שיצאו להפלגה עם חניכים צעירים יותר... פעילות זו התנהלה באמצעות סירות מפרש גדולות שצוותן מנה 8 עד 12 איש. מעבר להפלגות בתחום מימי הבית קיימנו הפלגות ליעדים שונים לאורך חופי הארץ אשר שיאן היה ב"הפלגת החופים" השנתית. בהפלגה זו שנמשכה חמישה ימים הפלגנו כל חברת הנעורים מראש הנקרה לאשדוד ובחזרה... בחודשי הקיץ השתתפו הנערים/ות בקורסים ימיים שהכשירו אותם מקצועית וחינוכית לפקד על סירת מפרשים כזאת. בסוף כיתה י' התקיימה הפלגת מפרשיות לקפריסין ובסוף כיתה י"א/י"ב קיימנו הפלגה ליוון בספינת דיג שהוסבה לספינת אימונים..."
דורות של ילדים, ילדות ונוער התחנכו בימייה. עד היום גאים בכך אנשי ראש הנקרה ומתהדרים בימייה ובא.נשים שהצמיחה.
יאכטה "קובי"
הצורך בסירה גוררת שתלווה את ההפלגות הוליד בתחילת שנות השבעים פרויקט בנייה עצמית של יאכטה. בסיום הבנייה ולקראת השקת היאכטה החליטו בקיבוץ להעניק לה את השם "קובי" על שמו של סרן קובי גל-עוז ז"ל, בן הקיבוץ שנפל בתאונת טיס ב-1979. לקראת השקתה, כתב יוני רוכל את המילים הבאות: "הינה סירה חדשה ושם קורא לה: 'קובי'. ואשר שם לו – נשמה בו ורוח בו. תהא רוחו של קובי אשר אהבנו והוקרנו שורה על קובי הסירה ותנחינה ברוחות סער ובגלי עוז; ומדי צאתה לדרך נזכור כי סוף אין לדרך כידוע, סופי הדרכים המה רק געגוע".
אירוע השקת היאכטה והורדתה למים התקיים ביום חורף גשום וסוער בשנת 1980. היציאה לים הפתוח הייתה מרציף היאכטונרים בקישון. היאכטה הקיבוצניקית שימשה את הפלגות הנוער מחוץ לחופי ישראל, שירתה את החברים והחברות במשך שנים רבות, והפכה להיות חלק בלתי נפרד מתרבות הפנאי בקיבוץ. חברים רבים נהגו להירשם בתור ולהשתבץ להפלגות ליוון ולקפריסין בקיץ ובתקופות החגים.
לאחר כשלושים שנות פעילות, הלכה ודעכה פעילות הימייה עד שנסגרה משיקולים תקציביים ותפעוליים וכלי השיט נמכרו. ב-2010 נמכרה גם יאכטה קובי. חברי הקיבוץ המשיכו לעקוב אחר פעילותה לאחר מכירתה ושמחו לגלות שהיא הגיעה בין הראשונות בתחרות יאכטות בקפריסין.
איך קוראים לקיבוץ?
אם תחפשו את השם "ראש הנקרה" תחת האות ריש באתר של משרד ממשלתי כלשהו לא תמצאו אותו. שמו הרשמי של הקיבוץ, כך מסתבר, הוא "כפר ראש הנקרה". מאחורי נתון טריוויה זה עומדת מחלוקת ארוכת שנים בין הקיבוץ לוועדת השמות הממשלתית. מקורה של המחלוקת בהחלטה של מייסדי הקיבוץ ב-1949 לקרוא ליישובם "ראש הנקרה" כשם שמורת הטבע הסמוכה שבה חצב הים נקרות בסלע הגיר.
לאכזבתם של המייסדים, השם שבחרו לא התקבל והשם שקבעה עבורם ועדת השמות הממשלתית היה "כפר ראש הנקרה". שם זה נועד להבחין בין הקיבוץ לבין שמורת הטבע הסמוכה. הקיבוץ לא קיבל את רוע הגזרה וניהל לאורך השנים תכתובות עם ועדת השמות הממשלתית בנושא שמו ודחה כל הצעת פשרה בנושא.
החלטת הקיבוץ לדבוק בשם שבחר לעצמו נבעה מתוך שכנוע עמוק שזהו השם הנכון המשקף את זהותו של היישוב. בקיבוץ האמינו שהלשון המדוברת תעצב בסופו של דבר את המציאות ונקטו לאורך השנים במהלכים אקטיביים ואף מתריסים. כך למשל הם נהגו למחוק את המילה "כפר" משלט הדרכים שהציבה קרן היסוד המכוון לכניסה לקיבוץ. כשאנשי קרן היסוד גילו את הדבר הם היו מציבים שלט חדש מתוקן ואנשי ראש הנקרה היו מוחקים ממנו שוב את המילה "כפר" וחוזר חלילה...
המחלוקת בנושא לא נפתרה עד היום אך נראה שכל צד השיג את שלו: במסמכים ממשלתיים רשמיים ממשיך הקיבוץ להיות מכונה "כפר ראש הנקרה". בפועל בחיי היום יום מוכר הקיבוץ בפי כול בשם "ראש הנקרה" והוא אף מופיע כך בשלטי הדרכים.
המתבונן מהצד עשוי לפרש את סיפור המאבק על שמו של הקיבוץ כקוריוז אך לדעת חברת הקיבוץ שיבולת שופט אדלמן הוא טומן בחובו רובד עמוק המשקף את ה-DNA הייחודי של הקיבוץ. בעיניה, סיפור המאבק על השם מבטא את האתוס של היישוב הדוגל בעצמאות המחשבה ללא תכתיבים חיצוניים, בדבקות בעקרונות ובנכונות לצאת נגד מוסכמות. לדעתה, מאבק זה אפשר גם לקיבוץ לקיים מרד נעורים חינני ולא מזיק שלא נס לחו והוא תרם לשימור ערכי הקיבוץ העוברים מדור לדור.
שיבולת הדגישה שהאתוס לפיו על הקיבוץ ללכת בדרכו העצמאית בא לידי ביטוי בתחומים נוספים בתולדותיו. כך היה למשל בהחלטה יוצאת הדופן של דור המייסדים לאפשר לחברים ולחברות להחזיק ברשותם רכוש פרטי לצד הרכוש המשותף וזאת בניגוד גמור לתקנון התנועה הקיבוצית.
ימי חרבות ברזל
תושבי הקיבוץ התבקשו להתפנות ממנו סמוך לאחר פרוץ המלחמה. משפחות רבות התרכזו בשלושה בתי מלון בטבריה, משפחות עם ילדים צעירים נקלטו ביישובים שונים שלא פונו במועצת מטה אשר או שהתפזרו ברחבי הארץ. במהלך המלחמה נוכחו לדעת בקיבוץ שנשבר המיתוס לפיו ההר החוצץ בינם לבין הגבול יגן עליהם מפני הפגזות מעבר לגבול. חלק מבתי הקיבוץ ניזוקו במלחמה ופינוי התושבים הציל נפשות.
מתוך אמונה מלאה שישובו לקיבוץ בבוא היום, הקפיד ועד הקיבוץ להמשיך ולתחזק את תשתיות היישוב לאורך המלחמה. אנשי הענפים החקלאיים המשיכו לעבוד במשק, אך היה זה אתגר שהלך וגבר לאור העובדה שנותר בקיבוץ רק קומץ של עובדים זרים. אתר התיירות ראש הנקרה שעד למלחמה היה אחד מערוצי הפרנסה המרכזיים של הקיבוץ הושבת ומפעל המעבדה לריבוי צמחים של הקיבוץ צמצם את פעילותו.
שיבולת ציינה שצבר האתגרים הללו פגע בחוסן הקהילה והנהלת היישוב יחד עם ועדת התרבות עושים מעל ומעבר על מנת לקיים חיי קהילה כשכל חברי הקיבוץ מפוזרים. לצורך זה הם מקיימים מפגשים רבים ככל שניתן סביב החגים וסביב כל תאריך ונושא שניתן לציין. "למרות הקושי אני אופטימית", סיכמה שיבולת את דבריה. "אני מאמינה בכוח היחד שלנו ושימשיכו לקרות כאן דברים טובים."
המורשת הייחודית של קיבוץ ראש הנקרה והדבקות בשמחת החיים, בעשייה ובאחדות הקהילה, כל אלה לבטח יממשו את המסר האופטימי המסיים מאמר זה. אנו שולחים איחולי הצלחה לקיבוץ, לשיקומו במהרה ולשובם של כל התושבים ליישוב בבטחה ובשלום.
תודה לשיבולת שופט אדלמן על סיפורי המורשת שסיפרה לצורך פרסומם במאמר זה.
תודה לאורית שפרן, מנהלת הארכיון של היישוב, על שפע המסמכים והתמונות שהעבירה לצורך פרסום המאמר ועל הערותיה מאירות העיניים לצורך דיוק הנתונים.
כתיבה ועריכת לשון: דפנה גרינשפן, hidagn@gmail.com