השטח שבו נמצא היום קיבוץ רוחמה הוא שטח בעל היסטוריה עשירה במיוחד. לאורך השנים המקום היה מיושב על ידי יהודים מספר לא מבוטל של פעמים, כאשר העדויות לכך מתחילות עוד מהתקופה הביזנטית. על פי עדויות ארכיאולוגיות, משערים כי במשך שנים ארוכות היה ישוב יהודי משגשג ממש סמוך למקום שבו שוכן קיבוץ רוחמה היום.
הפעם השנייה שבה התיישבו יהודים בשטח רוחמה הייתה בשנת 1911. אגודה של יהודים ממוסקבה בשם 'שארית ישראל' רוכשת את השטח ומקימה בו מושבה. השם 'רוחמה' נבחר בעקבות הצעתו של צבי הרשפלד, שהיה איש העלייה הראשונה ומנהל המשק במושבה, כאזכור לדברי הנביא הושע - ”וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי־אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי”.
במהלך מלחמת העולם הראשונה התנהלו קרבות גדולים באזור שהחריבו לחלוטין את המשק במושבה. בעקבות כך ננטש היישוב והמשק נכנס לחובות כלכליות. הקרקע הופקעה בחלקה, וכשמייסד 'שארית ישראל' - שמעון וליקובסקי - עלה לארץ, הוא פירק את החברה והקרקעות הועברו ליחידים. בתום המלחמה נעשה ניסיון לשקם את היישוב, אך בעקבות פרעות תרפ"ט בשנת 1929 נאלצו התושבים לנטוש את המקום בשנית.
מספר שנים לאחר מכן, ב-1932, רכשה חברת 'גן-שלמה' חלק נכבד מאדמות רוחמה והזמינה פועלים עבריים להתיישב שם ולנטוע פרדסים. הפועלים חיו שם במשך מספר שנים, אך נאלצו לעזוב את המקום כשפרץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936. הבתים נהרסו כליל והפרדסים נעקרו.
באותה השנה בדיוק - 1936 - נוסד בקרית חיים קיבוץ השומר הצעיר 'העמל'. המייסדים היו גרעינים של תנועת השומר הצעיר שהגיעו מפולין ומרומניה, ואליהם הצטרפו לאורך השנים מספר גרעינים נוספים יוצאי מזרח אירופה. הם חיו במחנה זמני בקרית חיים בו הקימו מספר ענפי משק, ועיקר פרנסתם התבססה על עבודות חוץ בנמל חיפה.
לאחר שבע שנים מלאות עשייה במחנה בקרית חיים, החל להתעורר בקרב החברים הרצון לעלות לקרקע ולהקים קיבוץ בשטח משלהם. בעקבות החלטת הבריטים על מדיניות 'הספר הלבן' שהגבילה את רכישת הקרקעות על ידי גופים יהודיים, הוחלט בסוכנות היהודית לנסות ולבחון שוב את האפשרות של יישוב הנגב, שהיה עד אז ריק כמעט לחלוטין מהתיישבות יהודית. בעקבות כך, הוצעה לקיבוץ 'העמל' האפשרות לרדת לדרום וליישב את אדמות רוחמה הנטושות. לאחר התלבטות רבה בקרב החברים, שרצונם המקורי היה להצטרף לקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ באזור מפרץ חיפה, הוחלט כי מדובר בשליחות ציונית רבת חשיבות ועל כן הם יקבלו את ההצעה וירדו לנגב ליישב את רוחמה.
1.74-101 (3) - שיר ההמנון של רוחמה - 180195
ב-2 בדצמבר 1943 הגיעה קבוצת חברים ראשונה לאדמות רוחמה והחלה לעמול על בניית צריפים והקמת המשק. מספר חודשים לאחר מכן, ב-29 במרץ 1944, התקיים באופן רשמי יום העלייה לקרקע. מכיוון שהחוק הבריטי אסר על התיישבות יהודית בנגב, המבצע כולו נעשה בסתר. חברי הקיבוץ נסעו במשאיות באישון לילה בדרכי עפר סמויות עד הגעתם לרוחמה, ובערוב אותו היום התקיים טקס העלייה לקרקע.
השנים הראשונות ברוחמה היו מאתגרות במיוחד. לא היה אז צינור שהוביל מים לישוב, והבאר שהייתה במקום לא סיפקה כמות מספקת של מים לכל צרכי המשק השונים.על כן נאלצו החברים לתקצב את המקלחות ולמחזר מים להשקיה. נוסף על כך, לא היה כביש גישה המחבר בין הקיבוץ לכביש הראשי ועל כן כל יציאה או כניסה לקיבוץ היוו אתגר, במיוחד בחודשי החורף בהם דרכי העפר הוצפו בשלוליות. בחיפוש אחר מקורות פרנסה הקימו החברים נגריה, מסגריה, מוסך, ובית מלאכה לתיקון עגלות סוסים על הכביש הראשי המוביל דרומה.
מכיוון שרוחמה הייתה מוקפת גבעות והגישה אליה הייתה מוגבלת, ניתן היה לערוך שם אימונים, תרגילים וקורסים צבאיים בהיחבא מהצבא הבריטי. בחלקו הדרומי של הקיבוץ הוקם מחנה סודי למגויסי הפלמ"ח ומפקדי ההגנה, וסמוך לשם נערכו ניסיונות בסוגי כלי נשק שונים ובחומרי נפץ. ערביי הסביבה שמעו את הקולות ודיווחו על כך לצבא הבריטי, שהתכונן לפלוש לקיבוץ על מנת לחפש את הנשק. משנודע לחברי הקיבוץ וללוחמים על כך הם הקפידו להחביא את הנשק במקומות נסתרים ורחוקים משטח הקיבוץ. ב-25 באוגוסט 1946 הטיל הצבא הבריטי מצור על קיבוץ רוחמה - אין יוצא ואין נכנס. במשך שבעה ימים הסתובבו החיילים הבריטיים בקיבוץ, הרסו כל דבר שנקרה בדרכם, וחיפשו אחר נשק שמעולם לא נמצא.
שיקום הקיבוץ לאחר המצור ערך כמספר חודשים. מבנים רבים נהרסו, רכוש רב נשדד, והיה צורך בבנייה מחודשת של תשתיות רבות. עם זאת, חברי הקיבוץ היו נחושים להיאחז בנקודה שלהם והמשיכו לראות בה מרכז של בנייה וחידוש בנגב. כאות לכך, שימש הקיבוץ כנקודת זינוק למספר יישובים שהשתתפו במבצע 11 הנקודות בנגב, שהתקיים חודשים ספורים לאחר המצור. מאוחר יותר, בעקבות הקמת הנקודות החדשות בנגב, הוקם קו מים לנגב שהוביל מים גם לרוחמה. דבר זה אפשר לחברי הקיבוץ להרחיב סוף-סוף את המשק שהחל להניב יבול.
המצב הביטחוני נהיה מתוח יותר ויותר. חלק מחברי הקיבוץ הצטרפו לכיתת השומרים על קו המים וביצעו מערבים בלילות על מנת להגן עליו מפני מסתננים. לאחר ההכרזה באו"ם על תכנית החלוקה בשנת 1947 הפכה רוחמה לבסיס לכוחות הביטחון המגנים על הארץ, וכל החברים שאינם מוכשרים לאחוז בנשק פונו למקום מבטחים. הוקם במקום בית חולים שדה, שדה תעופה לשעת חירום, תחנת קשר ששידרה לכל מרחבי הנגב, ומרכז לוגיסטי ששימש את הכוחות היהודים. לאחר פלישת צבאות ערב למדינה ב-15 במאי 1948 סבלה רוחמה מהפצצות בלתי פוסקות ממטוסי חיל האוויר המצרי, וכל העת התכוננו החברים גם לפלישה קרקעית ובנו תעלות מגן, מקלטים, ושביל עוקף שישמש לבריחה מהקיבוץ במקרה חירום. תחזוק המשק בקיבוץ ננטש לחלוטין, ורוחמה הופכת לבסיס צבאי של ממש.
1.74-101 (3) - טקסט מעלון הקיבוץ המתאר את פינוי הילדים והאימהות מהקיבוץ - 180195
משתמה המלחמה התרכזו מאמציהם של כל החברים בשיקום הקיבוץ. המפונים חזרו לביתם, רפת החלב גדלה, התרחבו שטחי השדות, ונשתלו מטעים וכרמים. מפעל המברשות 'המברשת', שנרכש על ידי הקיבוץ עוד בתקופה לפני המלחמה, גדל והתחדש במכונות חדישות יותר. ב-1952 נסלל סוף-סוף כביש גישה לקיבוץ שלא היה עוד מנותק משאר היישוב. הקיבוץ קיבל אליו מספר חברות נוער וגרעינים יוצאי אירופה, וצירף לשורותיו חברים רבים במסגרת השלמות שהגיעו לקיבוץ.
לצד תנופת השיקום והבנייה, נאלצים החברים להמשיך ולהתמודד עם איום בטחוני בלתי פוסק, והפעם - חוליות הפדאיון, מסתננים מרצועת עזה שפולשים לקיבוצי הנגב, גונבים רכוש, עושים נזק למשקים, ואף מבצעים פעולות טרור. בפברואר 1954 נשבה חבר הקיבוץ יצחק הלר בידי חוליית פדאיון ושוחרר לאחר מספר ימים. בשנת 1956 פורצת מלחמת סיני, וחבר הקיבוץ שמואל מינץ נופל בחזית. בשנת 1958 נפל חבר הקיבוץ יעקב (קובוש) יצחקי בעת מילוי תפקידו.
הקיבוץ ממשיך לגדול ומגיעות אליו עוד ועוד השלמות. בשנת 1961 מוקם 'בית הקיבוץ' המשמש כחדר אוכל וכמרכז תרבותי עבור חברי הקיבוץ, ובאותה השנה נרכשים מקלטי רדיו עבור החברים הותיקים. מספר שנים לאחר מכן נפתח בקיבוץ אולפן ללימוד עברית עבור העולים. לצד הצמיחה החברתית והתרבותית, המשק נתקל בקשיים כלכליים ובשנת 1964 הוחלט לחסל את ענף הבקר.
בשנת 1967 מתגברת המתיחות הביטחונית בארץ וחברים רבים נקראים למילואים. במשק החלו להתכונן למלחמה - נחפרו בקיבוץ תעלות קשר ועמדות הגנה, ונערי הקיבוץ נקראו למלא את מקומם של אנשי המילואים בתחזוקת משק. ביוני של אותה שנה פורצת מלחמת ששת הימים וחבר הקיבוץ אסף רבינוביץ' נופל בקרבות. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1969, נופלים שני חברי קיבוץ נוספים בעת מילוי תפקידם - אברהם (אברמיקו) בן אבו וזאב (זאביק) לביא. מספר שנים לאחר מכן, במלחמת יום כיפור שהתרחשה בשנת 1973, שוב מגוייסים רבים מחברי הקיבוץ למילואים והנוער נקרא לסייע בתחזוקת משק.
בשנת 1986, בסיוע של המועצה לשימור אתרים, הוקם ברוחמה 'אתר הראשונים בנגב', שמטרתו להציג לציבור את החיים במושבת רוחמה משנת 1913. באתר נמצאים בית הביטחון של הקיבוץ מימי מלחמת השחרור והבאר הראשונה - השריד היחיד שנותר מהמושבה ב-1913. בתוך בית הביטחון הוקמה תצוגה המתארת את היסטוריית המושבה.
בשנות ה-80, כמו קיבוצים רבים בארץ, נכנס קיבוץ רוחמה לחובות כלכליות. הדבר הוביל לקיצוצים רבים בכל תחומי החיים בקיבוץ ולצמצום המשק. לאחר שנים רבות של ניסיונות עצמאיים של הקיבוץ לשקם את המצב הכלכלי, כולל תחילתו של תהליך הפרטה של הקיבוץ, ולאחר הסדר הקיבוצים שבמסגרתו נמחק ב-1997 חוב של כ-100 מיליון שקלים, עדיין לא הצליח הקיבוץ להשתקם לחלוטין. ב-1998 הקיבוץ כמעט פשט הרגל, ולכן הוחלט להביא גורמי ניהול חיצוניים שידאגו לכלכלת הקיבוץ. גורמים אלה מנהלים את הכלכלה ברוחמה עד היום.
מאז תחילת שנות ה-2000 נאלצים חברי קיבוץ רוחמה, כמו כל קיבוצי הנגב המערבי, להתמודד עם איום בטחוני בלתי פוסק בדמות ירי רקטי מרצועת עזה, שהגיע לשיאו במבצעים עופרת יצוקה (2006), עמוד ענן (2012) וצוק איתן (2014). אך לצד הקשיים הביטחוניים והכלכליים, הקיבוץ המשיך להתפתח ולצמוח ולהוות בית עבור משפחות רבות בנגב.
בעקבות מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר 2024, תושבי קיבוצים רבים באזור הנגב המערבי פונו מבתיהם. קיבוץ כפר עזה היה אחד מן הקיבוצים שנפגעו באופן הקשה ביותר מהמתקפה, ועל כן הוחלט כי חבריו ייקלטו באופן זמני בקיבוץ רוחמה. ברוחמה נבנתה שכונה שלמה שמיועדת אך ורק לתושבים המפונים של כפר עזה, ובתוכה חמש דירות ריקות שמיועדות לחטופים מכפר עזה שנמצאים עדיין בשבי. בספטמבר 2024 הסתיימה בניית השכונה וחברי כפר עזה צפויים להיקלט בה ממש בקרוב.
Comments